החלטה
בפני בקשת הנתבעת ( להלן: "המבקשת" ) לסילוק הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, על הסף, בטענה להעדר סמכות עניינית.
התובע הגיש בקשה, לאישור תובענה כייצוגית ( להלן: "בקשת האישור" )לפי סעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ( להלן: "החוק" ) וההנתבעת הגישה בקשה למחיקה על הסף, בטענה, שהסמכות העניינית לדון בתובענה דנן הנה לבית המשפט לעניינים מנהליים, כיוון שהינה "רשות" לפי חוק בתי משפט מנהליים והבקשה לאישור כנגדה, מבוססת על עילת ההשבה. משכך, הסמכות הינה לבית המשפט המנהלי לפי סעיף 5(ב)(ב)(2) לחוק שלו הסמכות העניינית לדון בתובענות אלו.
הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בה אנו עוסקים, הוגשה בשם כל לקוחות המשיבה שאינם "עוסק" כמשמעות מונח זה בחוק מע"מ, אותם חייבה המשיבה במע"מ בשיעור של 17%, בגין שירותים שסופקו להם עובר ליום 1.9.12.
התובע מעריך את מספר חברי הקבוצה בכ-25,000 איש שמחזיקים בנכסים המשמשים אותם למגורים. מבקש האישור טוען, כי על המשיבה להשיב לכל חברי הקבוצה את סכום המע"מ שנגבה מהם בגין שירותים שסופקו להם לחודשים-אוגוסט 2012 בסך של 2.16 ₪ למבקש, ובסך של 40,000 ₪ לכלל חברי הקבוצה.
סכום התביעה הוערך על סמך נתוני צריכת המים למגורים בעיר גבעתיים לשנת 2011, מהם עולה, כי בשנת 2011 נצרכו 2,890,474 מ"ק מים למגורים. התובע עתר לסעד כספי של השבת הכספים שהנתבעת גבתה ביתר מחברי הקבוצה, בתוספת הצמדה וריבית כחוק ולסעד הצהרתי לפיו גביית מע"מ בשיעור של 17% בגין שירותים שסופקו בתקופה שבה שיעור המע"מ היה 16% הנה שלא כדין.
לטענת הנתבעת, הבקשה הוגשה מכוח פריט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות ־ הקובע: "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שביני לגין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו."
הנתבעת מפנה לסעיף 5)ב)( 2) לחוק תובענות ייצוגיות הקובע: "( 2) בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש גה הוא פיצויים או השגה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלים חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים; בסעיף קטן זה, "החלטה של רשות" – כהגדרתה בסעיף 2 לחיק בתי משפט לענינים מינהליים.
סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע כי "רשות" ו-"החלטה של רשות" תוגדרנה לצורך החוק" : 2. בחוק זה - "ענינים מינהליים" - ענינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות, "רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין;
"החלטה של רשות" - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דיו, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל."
הנתבעת מפנה לבש"א (י-ם) 10835/09 חברת הגיחון בע"מ ני חיים קורפו, שם נקבע, כי תאגיד מים עונה על הגדרת "רשות" כהגדרתו בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים. כן נקבע, כי תאגיד שהוקם מכוח חוק תאגידי מים וביוב, ממלא תפקיד ציבורי שמטרתו לספק מים וביוב. החוק מפרט את הזכויות והסמכויות של התאגיד, ומחייב את התאגיד לקבל רישיון ל"פעולה חיונית" של שירותי מים וביוב. עוד נקבע שם, כי התאגיד נתון לפיקוח ולביקורת של הרשות הממשלתית למים ולביוב, מה שמוביל למסקנה, שהתאגיד ממלא תפקיד ציבורי ופועל על פי דין. כאשר התעוררה השאלה מיהו גוף הפועל "על פי דין" לצורן בחינת סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, לפי סעיף 15 (ד) לחוק יסוד: השפיטה, נקבע, כי הביטוי "על פי דין" משמעותו שמילוי התפקיד הציבורי מוטל על גוף מכוח הדין (כגון חוק או תקנת), להבדיל מהסכם או ממסמך מכונן אחר (כגון תזכיר או תקנון של חברה). לא הגוף הוא שצרין להיות יציר הדין, אלא התפקיד המוטל עליו צריך שיבוא מהדין. בית המשפט קבע בפסק דין קורפו, כי לא זו בלבד שהתפקידים המוטלים על תאגיד וסמכויותיו מנויים בחוק תאגידי מים וביוב, אלא שגם על תקנונה להיות תואם את הוראות החוק ומטרותיו (סעיף 7 לחוק תאגידי מים וביוב). ולכן נמצא שהמבקשת שם, הינה "רשות"."
לכן, טוענת הנתבעת, בהיותה רשות לפי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, וכאשר מדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגדה המבוססת על עילת השבה, זו תוגש לפי סעיף 5(ב)(ב)( 2 לחוק תובענות ייצוגיות, לבית המשפט לעניינים מנהליים, אשר לו מסורה הסמכות העניינית הייחודית לדון בתובענות אלו.
עוד לטענתה, בהתאם לסעיף 3(א) לחוק תובענות יצוגיות - תובענות ייצוגיות, בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד רשות לסכומים שגבתה שלא כדין לכאורה (טענה המוכחשת מכל וכל), כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לפי 1 פריט 11 לתוספת השנייה לחוק -קרי לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא לפי פריט 1 לתוספת.
מוסיפה הנתבעת, שעל פי סע' 5 והתוספת השלישית לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס 2000, תובענות שעניינן כמפורט בסעיף 5(ב)( 2) לחוק תובענות ייצוגיות, תוגשנה בתובענה מנהלית לבית המשפט המוסמך לדון בהן, הוא בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. משכך, טוענת הנתבעת, הסמכות העניינית הייחודית לדון בתובענה שעניינה השבת תשלומי חובה שנגבו ע"י המשיבה, יהא שיעור הסעד המבוקש בה אשר יהא, מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
הנתבעת מפנה לפסיקה ת"צ (חי'). 36979-08-11 ימת טבע - ונהורים בע"מ ני מי כרמל בע"מ, (שניתן ביום 14.1.12), אשר שללה את הטענה לפיה התאגיד מהווה עוסק לפי חוק הגנת הצרכן לעניין הגשת תובענה ייצוגית. נקבע שם, שבקשה לאישור תובענה ייצוגית להשבת תשלומי חובה שגבה תאגיד מים וביוב, תוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים.
הואיל ואין הנתבעת "עוסק" , לפי חוק הגנת הצרכן ,בכל הנוגע לתביעות השבה כנגדה, בוודאי לא לעניין ליבת פעילותה השלטונית - השתת תשלומי חובה בגין צריכת מיס, הרי שדין הבקשה דנן להיות להדחות על הסף מחמת העדר סמכות עניינית.
התובע בתגובתו טוען, שמדובר בסכסוך הנוגע למחיר מים, עניין שבג"צ אינו נדרש לו שכן מדובר בסכסוך שבין ספק מים לצרכן, ולחילופין טוען כי מדובר ביישום שגוי של חוק מע"מ ע"י הנתבעת. טעות שלטענתו, גרמה לנזק ע"י העוסק.
טוען התובע, שהסמכות העניינית לבית המשפט לעניינים מנהליים הינה כאשר התובענה מוגשת כנגד רשות שעילתה החלטה במילוי תפקיד ציבורי על פי דין. לשיטת הנתבע, לא מתקיימים התנאים המקנים את הסכמות העניינית לבית המשפט לענינים מנהליים, שכן עילת התביעה דנן, אינה החלטה שקיבלה הנתבעת במילוי תפקידה על פי דין, אלא בכובעה האזרחי – מסחרי כעוסק לפי חוק מע"מ ו/או חוק הגנת הצרכן התשמ"א 1981, המחוייב בגביית מע"מ מלקוחותיו. גביית מע"מ, כך התובע, אינה תפקיד ציבורי על פי דין, אלא חובה מדיני המס, המוטלת על כלל ציבור העוסקים.
התובע מפנה לדברי כב' השופטת רונן, השופטת רות רונן בבש"א ת"א 31171/08 מדינת ישראל – צבא הגנה לישראל נ' יוסי לוי , שם נקבע, כי מבחן סמכות בי משפט לעניינים מנהליים זהה למבחן סמכות בג"צ. לגרסתו, לא ניתן להגיש עתירה מנהלית בקשר עם הגבייה נשוא בקשה זו ואף בג"צ לא היה דן בעתירה מסוג זה.
"...למעלה מן הצורך יוער כי אני סבורה ש"תשלום חובה אחר" עשוי להיות גם תשלום של "מחיר" הנגבה על ידי הרשות עבור מצרך או שירות שהיא מספקת כמונופול. גם במקרה כזה אפשרות הבחירה של האזרח אם לקבל את השירות או המוצר אם לאו – היא בדרך כלל מצומצמת מאוד, אם היא קיימת בכלל..."